<h1>ראבי"ה סימן אלף נ"ט</h1>
<h2>דף כט:</h2>
אילו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין וחרס הדרייני וכו'. ודייק רב אשי מינה דחומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם (ביד) בתוך חותם אי (מנסכי) [משום אנסוכי] לא מנסיך ליה אלא משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. יין מנלן אמר קרא וכו'. (וסיידי) [ומיירי] שברור מסכוהו לע"ז. ומצינו כתוב שגזרו (חרס המורה) [חרם חמור] עליו משה ויהושע בשעת מעשה שטים וגם גזרו באותה שעה (כל) [על] האוכל בישולי גוים ואח"כ גזרו אף על סתם יינם בי"ח דברים [ל"ו ע"א], ולא פשטה גזירת משה עד לאחר זמן שהרי בימי אחאב לא נאסר כדמשמע בפרק א' דשחיטת חולין [ד' ע"ב]. ואע"ג דחומץ שלנו משמע דלא (מנסך) [מנסכי] ומותר דומיא דיין מבושל שלנו דדייק רב אשי נמי לקמן הכי, ואשכחן [לקמן ל' ע"א] דשתו ליה שמואל ואבלט בהדי הדדי, אפילו הכי נהוג עלמא לחומרא (ו)במגע גוי בחומץ שלנו משום גזיר' יין, (הוא) דאין אנו בקיאין מתי קרוי יין ומתי קרוי חומץ דזימנין לא הוי חלא (סופתנא) [סופתקא]. אבל ביין מבושל ליכא למיטעי כולי האי וכן השיב רש"י ור"ת. וכ"ש בשיכשוך דאסור.
<h2>דף ל.</h2>
ת"ר יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין ואלונתית כברייתה מותרת. ומפורש במסכת' שבת [ק"מ ע"א] אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. וקיימא לן דיין מזוג יש בו משום גילוי ומשום יין נסך ויין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ובתשוב' ע"ז פי' מזוג דווקא דהיינו על חד תלתא מיא. אבל אם נתן ישראל בקדירה יין ונגע בו גוי קודם בישול מותר. ולגבי גילוי דמים או יין לא אמרינן אימת ישן עליהם. ובחמרא דאקרים קיימא לן כנהרדעי דאפילו לבתר תלתין יומין יש בו משום גילוי מאי טעמא מיקרי ושתי. ואין בו משום יין נסך. מיהו נהגו כן אפילו בחומץ גמור לאיסורא.
<h2>דף ל:</h2>
ויין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיס' ג' ימים. וכן היכא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף אין בו משום גילוי. ופי תאינה אין בו משום גילוי אבל שאינו במקום פיו מחמרינן כדאמרינן בפרק [קמא ד]שחיטת חולין [ט' ע"א] ראה ציפור המנקר בתאינה וכו'. ועניין גילוי מפורש הכא ובפרק אילו טריפות [מ"ט ע"ב] גבי מניומין קנדוקאה. ובריש ביצה [ז' ע"ב] אמרינן האי תומא שחיקא סכנתא לגילוייא. ותנן [תרומות פ"ח מ"ה] שיעור מים המגולים כדי ש[ת]אבד בהן המרה ר' יוסי אומר בכלים כ"ש בקרקעות מ' סאה. יש מפרשים שהמרה היא הארס (יש) [של] נחש, וכשהמים מרובים אין בו חשש גילוי שבטל הארס בהם ואם אין בהם זה [השיעור] אסורין. ויש אומרים דחילוף, שאם אין בהם זה השיעור והמים נראין צלולים מותרין שאילו היה בהם ארס היה נראה, אלא כשהמים מרובים אסורין שהארס אינו יכול להכיר בתוכו. כך מצאתי. וניקורי תאנים וענבים וקישואין וכו' כל זמן שיש בו ליחה אסור. ונשיכת נחש אסורה מפני סכנת נפשות. משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר. אמר שמואל כל השרצים יש להם ארס אלא של נחש ממית ושל שאר שרצים מלקה. ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ג] א"ר מנא צריכין אנו למיחש למאי דברייתא חיישי' אסור למיתן פרוטי פומא פרסתא תותי שחייא תבשיל תותי ערסא ממצע סכינא גו תוננא או גו פוגלא א"ר יוסי בר אבין כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת פנים. ומים שנתגלו לא ישפכם לרה"ר ולא ישקה מהם אפילו לבהמתו ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו מהם וכו'.
א"ר יוסי א"ר יוחנן שלש יינות הן של ע"ז אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמ' טומאת משקין ברביעית המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתייה ומותר בהנאה. ורבינו שמואל פסק שבזמן הזה אין יודעין בטיב נסך ולכך שרי בהנאה כתינוק בן יומו [נ"ז ע"א] ועל זה סמכו ליקח יין בחובם ואי משהי ליה נסמן החבית דילמא אתי ביה לידי תקלה. ורבינו יצחק בר' יהודה השיב אם קיבלו ישראל בחובו אסור בהנאה אבל אם הניחו ישראל ברשות גוי ומכרו ישראל ברשות גוי ע"י גוי מותר בדמיו ואיפשר להערים כדתני' גר וגוי שירשו את אביהם גוי וכו'. וכי מעיינת בה לאו ראייה ברורה היא. ורבינו זקיני כתב שכשם שהתרנו משא ומתן (עד) עמהם ביום אידם הכי נמי הקילו ביינם ליטול בחובם מפני שהוא כמציל מידם. ויש שמערימין ולוקחין יין נסך במשכון וערבים גוים עמו יאבד או ישפך שיפרעו לו, ושמעתי מרבי' מורי אבי (ראי') [דאי] משום הא לא איריא שהרי קשה להוציא מן הערבים בדייני סדום והוה ליה רוצה בקייומו ואסור כדאמר' [לקמן ס"ד ע"א] גבי גר וגוי שירשו את אביהן גוי וכו' עד (והנה) [והלא] רוצה בקייומו שלא יגנבו ושלא יאבדו וכו'. אך אם יש להקל היינו מטעמא דפרישית לעיל.
<h2>דף לא.</h2>
אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר דיין משתמר בחותם אחד אם לקח בית בחצר הגוי ומילאהו יין. ורש"י פירש נמי דלר' אליעזר סגי בחותם אחד, ובפרק בתרא [ס"ט ע"ב] גרסינן והשתא [ד]קיימא לן כרשב"ג דלא חיישינן לסתומא וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים חיישינן לשיבא, פירוש מיניקת שמניחין בפי החביות, ושמא דרך שם ינסכנו. א"ר יוחנן הכל משתמר בחותם אחד ואפילו יין. וכלישנא קמא דר' יוחנן קיימא לן. ורב אשי בתראה הוא דפי' מתני' זאת אומרת חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם, משום דבעי לאוקומי' מתניתא כדברי הכל, דלכולי עלמא חומץ בחותם אחד ולאו משום דלית ליה דר' אליעזר. וכן פסקו רבינו זקני [ראב"ן סי' רצ"ז] ורבינו האלפסי. אבל ההלכות גדולות [דקכ"א ע"ב] ורבינו יצחק ב"ר יהודה ופר"ח פסקו כרבנן וכלישנא בתרא דר' יוחנן דיין צריך חותם בתוך חותם. ולשון ההלכות גדולות (משובח) [משובש] שבתחילה פסק כר' אליעזר. ונראה דכר' יוחנן ללישנא קמא יש לפסוק. ורבינו שמואל פסק כר' אליעזר. וחותמות של שעוה הכתובים באותיות הוי חותם אחד שהשעוה בלא הכתיבה אין בה טורח לדבק. ורבינו יעב"ץ פסק בכל דבר שיכול להרגיש ולהכיר אם נגע בו הגוי מיחשיב חותם אחד כדתניא לקמן [ל"א ע"ב] אם מכיר חותמו וסתמו מותר. ומצאתי שהשיב רבינו יצחק ב"ר יהודה דהני מילי דלא חיישינן (לסתמן) [לסתומא] דווקא בחביות של חרס שניכר בהן אבל חביות של עץ שנועצין בהם בסכין בין החליות ובין השוליים (ומתקנו) [ומתקנין] ואינו ניכר צריך לכסות כולו דכר' אליעזר קיימא לן ויכסנו בבגד. ושוב חזר בו מפני שאינן אדוקין כל כך (ויחזרו) [ואמ'] דיי לנו שנוסיף שוליים על שוליים בשביל המטלית שסביב לשוליים ולחתום פי חבית שקורין פונדר [ולכתוב אותיות חציין על הפונטא] וחציין על החבית שלא יוכל לכוין כבתחילה. וכן הנהיג רבי' וכן היו נוהגים מלפנים שאין לנו בזמן הזה להחמיר כל כך. היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא אפומא דחביתא [שריקא וחתימא] וכן דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק וכן נוד בדיסקי[א] חתימה ופיו למטה, פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. וכן כל הדומה להנך.
<h2>דף סב:</h2>
ולהשתכר לעשות ביין נסך או להשכיר מרתיפו לכך אסור, כדאמרינן בפרק בתרא (שכרו לעשות עמו) ההוא גברא דאוגר ארביה לסתם יינן וכו', (או) [אלא] ישכיר לו סתם לעשות בו חפצו ואז אפילו יתן בו הגוי יין נסך אין לחוש, כדאמרינן פרק בתרא שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, וכ"ש בסתם שמותר שהרי אפילו אם לא יתן (לו) [בו] שום דבר חייב הגוי לתת לו שכרו. וכשר הדבר שיתנה כן עם הגוי בהדיא.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר דיין משתמר בחותם אחד אם לקח בית בחצר הגוי ומילאהו יין. ורש"י פירש נמי דלר' אליעזר סגי בחותם אחד, ובפרק בתרא [ס"ט ע"ב] גרסינן והשתא [ד]קיימא לן כרשב"ג דלא חיישינן לסתומא וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים חיישינן לשיבא, פירוש מיניקת שמניחין בפי החביות, ושמא דרך שם ינסכנו. א"ר יוחנן הכל משתמר בחותם אחד ואפילו יין. וכלישנא קמא דר' יוחנן קיימא לן. ורב אשי בתראה הוא דפי' מתני' זאת אומרת חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם, משום דבעי לאוקומי' מתניתא כדברי הכל, דלכולי עלמא חומץ בחותם אחד ולאו משום דלית ליה דר' אליעזר. וכן פסקו רבינו זקני [ראב"ן סי' רצ"ז] ורבינו האלפסי. אבל ההלכות גדולות [דקכ"א ע"ב] ורבינו יצחק ב"ר יהודה ופר"ח פסקו כרבנן וכלישנא בתרא דר' יוחנן דיין צריך חותם בתוך חותם. ולשון ההלכות גדולות (משובח) [משובש] שבתחילה פסק כר' אליעזר. ונראה דכר' יוחנן ללישנא קמא יש לפסוק. ורבינו שמואל פסק כר' אליעזר. וחותמות של שעוה הכתובים באותיות הוי חותם אחד שהשעוה בלא הכתיבה אין בה טורח לדבק. ורבינו יעב"ץ פסק בכל דבר שיכול להרגיש ולהכיר אם נגע בו הגוי מיחשיב חותם אחד כדתניא לקמן [ל"א ע"ב] אם מכיר חותמו וסתמו מותר. ומצאתי שהשיב רבינו יצחק ב"ר יהודה דהני מילי דלא חיישינן (לסתמן) [לסתומא] דווקא בחביות של חרס שניכר בהן אבל חביות של עץ שנועצין בהם בסכין בין החליות ובין השוליים (ומתקנו) [ומתקנין] ואינו ניכר צריך לכסות כולו דכר' אליעזר קיימא לן ויכסנו בבגד. ושוב חזר בו מפני שאינן אדוקין כל כך (ויחזרו) [ואמ'] דיי לנו שנוסיף שוליים על שוליים בשביל המטלית שסביב לשוליים ולחתום פי חבית שקורין פונדר [ולכתוב אותיות חציין על הפונטא] וחציין על החבית שלא יוכל לכוין כבתחילה. וכן הנהיג רבי' וכן היו נוהגים מלפנים שאין לנו בזמן הזה להחמיר כל כך. היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא אפומא דחביתא [שריקא וחתימא] וכן דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק וכן נוד בדיסקי[א] חתימה ופיו למטה, פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. וכן כל הדומה להנך.
